דפים - אֲדָר

 
 
יום אחד בדרכי חזרה הביתה מבית הספר פגשתי בילדה שישבה על הספסל ופניה עצובות. ניגשתי אליה ושאלתי: "האם הכל בסדר, מדוע את עצובה?" הילדה לא השיבה. פניה התעצבו עוד יותר. התיישבתי לידה ושאלתי: "במה אוכל לעזור?" הילדה הייתה נבוכה ולא דיברה. לאחר כמה דקות קמתי ונפרדתי ממנה לשלום, הסברתי שאני חייבת למהר הביתה, כדי שאימא לא תדאג. הצעתי לה את הכריך שלי ואת בקבוק השתייה שהיה לי בתיק. הנחתי לידה על הספסל והמשכתי בדרכי. חלפו מספר ימים והגעתי שוב אל אותו הספסל בדרכי חזרה הביתה מבית הספר. התיישבתי. הייתי קצת עצובה. פתאום ניגשה אליי ילדה ושאלה: "מדוע פנייך עצובות?" הייתי מעט נבוכה, אך השבתי: "סיימתי מוקדם את בית הספר ואימא עדיין בעבודה. אני קצת רעבה ואין לי מפתח להיכנס הביתה." מיד הוציאה הילדה כריך ובקבוק שתייה והגישה לי בשמחה. חייכתי ואמרתי: "תודה!" פתאום התחילה הילדה לספר, כי אחותה הקטנה, בדיוק לפני כמה ימים ישבה על אותו הספסל עצובה ורעבה. גם אימה הייתה בעבודה, וילדה חמודה שעברה במקרה השאירה לה כריך ובקבוק שתייה. "בהתרגשות רבה היא סיפרה לנו כל בני המשפחה. ומאז אני עוברת כאן מדי יום עם כריך ובקבוק שתייה ומאוד רוצה להושיט עזרה..." חייכתי. הרגשתי כי אחותה, היא אותה הילדה שפגשתי, על אותו ספסל ומאותה סיבה. כוחה של נתינה...

נתינה היא היכולת לשמח אדם אחר וזכות גדולה שלעולם תשמר