בית ספר רמב"ם - פרשת השבוע
נווט למעלה
  • כי תבוא(דברים כו:א-כט:ח)


    פרשת כי תבוא מדברת על הבאת ביכורי הפירות לבית המקדש בירושלים. שם אנחנו מתוודים מתוך הכרת הטוב לאלוקים ואומרים:
    התמונה השלמה

    "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה."
    סליחה? ארמי ניסה להרוג את אבא שלי, סבלנו במצרים – וזה אמור להיות ביטוי של הכרת תודה?!
    המפרשים מסבירים: ה'ארמי' היה לבן הרמאי, שרימה את יעקב אבינו והחליף בין רחל ללאה (יעקב התכוון לשאת את רחל לאישה, אבל תחת החופה עמדה לאה). עכשיו, בואו נחשוב: אלמלא עולל לבן את התעלול הזה, היה יעקב נישא לרחל כפי שרצה – ויוסף היה בנם הבכור. אחר כך, כשיעקב היה מפגין יחס מועדף כלפי יוסף בכורו, האחים האחרים לא היו מתקוממים – ויוסף לא היה נמכר לעבדות.
    הנה הנקודה: אילו השתלשלו הדברים כך, יוסף לא היה הופך להיות ראש השרים במצרים, אשר שנים אחר כך עמד במקום הנכון להציל את בני יעקב – אחיו – מרעב, ובכך הציל בעצם את עם ישראל מכליה. אז כן, למרות שלבן הארמי ניסה להרוג את אבינו, אנחנו מביעים הכרת תודה על כך שבאיזשהו אופן, הכל יצא לטובה.
    כשסופגים מכה קשה, קשה לראות את התמונה השלמה ולהבין למה זה קרה.
    פעם הייתי ב'שבעה' על אישה שנהרגה בפיגוע אוטובוס בירושלים. היא הייתה אם לחמישה ילדים, ומספרם הכולל של האבלים היה מדהים – בעלה, הוריה, אחים רבים, ילדים, נכדים – כולם המומים ובגדיהם קרועים לאות אבל.
    ישבתי שם בדממה, מנסה למצוא היגיון באסון, כאשר החל בעלה לדבר. הוא אמר: "אנחנו מודים לה' על החיים שהיו לה. ילדים... נכדים... לא כולם זוכים לגדל דורות. והעובדה שהיא מתה כיהודיה, על קידוש ה'... אנחנו מלאים תודה", אמר.
    לא תמיד אנחנו יודעים למה דברים קורים. כשמתרחשים אירועים כל כך בלתי מובנים, כל שיש ביכולתנו לעשות הוא לבטוח בה' – כלומר, להאמין שכל מעשיו מכוונים לטובתנו. זה השיעור שאנו למדים כשאנחנו מביאים את ביכורי הפירות למקדש: אנחנו מביעים הכרת תודה על כך שאיכשהו, באיזשהו אופן, הכל לטובה